סיפור מספר 1-חיפוש עבודה מייאש:
השנה היא 2050-וצבאות העולם אינם נלחמים עוד באמצעות חיילים בשר ודם אלא באמצעות חיילים-רובוטים של צבא של מדינה אחת שנלחמים בחיילים-רובוטים של מדינה אחרת. יציאה למלחמה כרוכה בכל זאת בקורבן משמעותי, שכן כאשר ישנו עימות צבאי המדינות המעורבות נאלצות לקחת רובוטים שבימי שגרה מסייעים במקומות אחרים כמו בתי ספר, בתי חולים וכד’ ולהעבירם לשימוש הצבא.
ישנן חברות שתחום עיסוקן הפעלת הרובוטים הללו שנשלחים לשדות הקרב מרחוק-פעולה אותה ניתן לעשות גם מן המחשב הביתי. השכר בהפעלת רובוטים לוחמים אלו מרחוק הוא גבוה משמעותית מכל עבודה אחרת במשק הישראלי. מאחר ומדינת ישראל ממשיכה להיות מאוימת על-ידי שכנותיה תחום זה של הפעלת רובוטים לוחמים מרחוק הוא מפותח מאוד-ושוק זה נזקק לעוד ועוד ידיים עובדות.
איש אחד בן 50 מירושלים, שגר בדיור מוגן של “סל שיקום”(באחת הדירות שמלוות על-ידי הוסטל “אביבית” ברחוב קוסטה ריקה 115) שסובל גם משלל בעיות גופניות בשל תאונת עבודה שעבר כ-25 שנה לפני כן מנסה להתקבל לעבודה כמפעיל של רובוטים צבאיים אלו.
אלא שגם לאחר שהאיש עובר את מבדקי האמינות שדורשות חברות אלו מכל מועמד לאחר קבלת קורות החיים אף חברה בתחום זה לא מוכנה להעסיקו. התירוצים לכך רבים, ולא רלוונטיים ואף מגוחכים בחלקם הגדול: לאיש אין את הכושר הגופני הדרוש(נו, באמת-הרי זו עבודה שנעשית מן המחשב בבית ולא נדרש בה כושר גופני כלשהוא), האיש חסר נסיון צבאי או קרבי בשדה הקרב כלוחם(ולא נדרש כלל נסיון כזה-הרי כל הלוחמה ממילא מתבצעת מן המחשב האישי בבית), הופעתו של האיש מרושלת(מדוע זה בכלל משנה? האיש הרי עובד מן המחשב בבית-למי אכפת בכלל אילו בגדים הוא לובש), האיש “לא נחמד”(אל מי בדיוק צריך להיות “נחמד” בעבודה כזו? מדוע זה בכלל צריך להוות קריטריון?) ועוד כהנה וכהנה-כאשר הסיבה האמיתית לסירובים אלו ידועה, אך לא נאמרת לעולם במפורש: האיש הוא נכה ופגוע-נפש-ולכן איש לא ירצה לקבלו לעבודה, ואך ורק בגלל הסיבה הזו ולא בגלל שום דבר אחר.
יש לציין כי עוד לפני שהאיש מנסה להתקבל לעבוד כמפעיל מרחוק של רובוט צבאי לוחם הוא כבר שלח את קורות החיים שלו לשלל מקומות אחרים אולם פשוט לא הצליח למצוא שום מקום עבודה מתאים-וזאת פרט לתקופה קצרה בתחילת שנת 2048 בה עבד האיש בחלוקה של עיתון ישראל היום באחת מן הכניסות לבית החולים הדסה עין כרם-עבודה אותה נאלץ לעזור לאחר כיומיים בלבד בשל סירובם של מעסיקיו לאפשר לו לעבוד בישיבה, וזאת למרות שהעבודה עצמה וכל התנאים האחרים במקום בהחלט אפשרו זאת.
האיש ממשיך לשלוח את קורות החיים לשלל חברות ולא מצליח לחזור לשוק העבודה-וכל זאת עד מותו בשנת 2062 כאיש כאוב, כעוס, ממורמר ושבור שנתקל במשך שנים רבות שוב ושוב באטימות וברשעות שמאפיינת בתקופה זו חלקים רחבים של החברה הישראלית כלפי אנשים נכים, חולים ונזקקים.
סיפור מספר 2-עובדים נשכחים:
ישנם מקרים מצערים, בהם בעל-עסק או חנות שסוגר אור בסיום יום עבודה לא שם לב לכך שישנם לקוח או עובד כזה או אחר שעדיין נמצאים במקום. הדבר גורם כמובן למצבים מביכים, בהם האנשים שנותרים למעשה “כלואים” במקום נאלצים להתקשר לבעל-העסק ישירות על-מנת שיחזור על-מנת לאפשר להם לצאת-או לחלופין למצב בו האנשים נאלצים לשהות במקום עד לתחילת יום העסקים הבא במקום לשוב לביתם.
האתגר במקרה הזה הוא פתוח של מערכת אותה יוכל להפעיל בעל-העסק רגע לפני הסגירה, שתסרוק את כל שטח המקום במהירות ותוכל להתריע על המצאות של אדם במקום כלשהוא בשטח החנות, העסק וכיו”ב-וכך לנסות ולמנוע מצבים אלו.
