בתחילת חודש פברואר 2020 התחלתי לעבוד בחלוקה של העיתון ישראל היום בכניסה לבניין דוידסון של בית החולים הדסה עין כרם. מעסיקיי התעקשו כי עליי לעמוד כ-3 שעות רצוף על הרגליים-מה שאני פשוט לא מסוגל לעשות כאדם מוגבל ונכה. המעסיק שלי מטעם העיתון(מספר הטלפון שלו: 050-7843455) טען כי קיים נוהל לפיו למחלקי העיתון אסור לשבת וכי הם חייבים לעשות את כל המשמרת בעמידה-וכל הסבריי לפיהם מצב בריאותי פשוט אינו מאפשר זאת וכי לא אמורה להיות בעיה גם למי שיושב ליד ערמת עיתונים לחלק אותם לעוברים ושבים נתקלו בחומה בצורה של אטימות והתעלמות. בנסיבות אלו נאלצתי לעזוב את העבודה בה רציתי לאחר כשלושה ימים בלבד-וגם הצעתי כי אביא עמי לעבודה כסא פלסטיק אותו רכשתי במיוחד לצורך כך נדחתה-ומבלי לתת לסירוב זה הסבר כלשהוא.
כידוע, במדינת ישראל קיים החוק לזכות לעבודה בישיבה אותו חוקקה בשעתו מי שהיתה חברת-כנסת באותה עת-שלי יחימוביץ’. החוק קובע פיצויים של 78000 שקלים למי שנתקל באפליה על בסיס החוק הזה-ובמצב דברים זה החלטתי לתבוע פיצויים מעיתון ישראל היום-ועשיתי זאת בעזרתו של עורך הדין אבי סרוסי.
בתאריך 1.5.2021 נערך בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים דיון בו ייצג אותי עורך הדין אבי סרוסי-דיון בו העלינו את הטענות בדבר האפליה שהיתה כאן. בפסק הדין נקבע דיון הוכחות לתאריך 1.2.2022-אלא שאז התעוררה בעיה: כדי להמשיך את ההליך היה עליי להגיע למשרדו של עורך הדין אבי סרוסי שנמצא בתל-אביב-וכאדם נכה שמתקשה בניידות לא יכולתי להגיעי פיסית אליהם-כמי שמתגורר בעיר אחרת(אני מתגורר בשכונת קרית מנחם שבירושלים). החוק מאפשר, כידוע גם חתימה על תצהיר מרחוק-והצגתי בפני עורך הדין אבי סרוסי תקנות שכתובות באתר האינטרנט של לשכת עורכי הדין בישראל בהן הדבר כתוב באופן מפורש. אלא שעורך-הדין אבי סרוסי סירב לאפשר לי לחתום על תצהיר מרחוק-ומבלי לתת לסירובו זה הסברים כלשהם. הוא ואנשי משרדו התעקשו כי אני אעשה מה שאני לא יכול, קרי: להגיע פיסית אליהם לצורך חתימה על התצהיר.
בנסיבות אלו לא היתה לי ברירה ואני נאלצתי להגיש ללשכת עורכי הדין בישראל תלונה כנגד עורך-הדין אבי סרוסי-מה שהוביל להתפטרותו מן הייצוג בתיק.
בשלב זה, ולאחר שמספר ארגונים של החברה האזרחית אליהם פניתי(האגודה לזכויות האזרח בישראל, ארגון “בזכות”, הנציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ארגון “שכר מצווה”-“פרובונו” של לשכת עורכי-הדין בישראל וכן הלשכה לסיוע משפטי של משרד המשפטים) סירבו לסייע-נאלצתי להתחיל לחפש ייצוג משפטי אחר.
בסופו של דבר יצרתי קשר עם עורכת-דין בירושלים בשם אתי טויל-אצלה חתמתי גם על תצהיר. השופט דניאל גולדברג, בפנינו היה אמור להתנהל בתאריך 1.2.2022 הדיון הוכחות מגלה על-פי רוב יחס עוין לתביעות מן הסוג הזה-והתעורר חשש כי זה האחרון לא יתחשב בעוול הנורא שנעשה לי, ויחליט להעניש אותי על שאני מבזבז את זמנו של בית המשפט בתביעת סרק, לכאורה.
עורכת-הדין אתי טויל עזרה לי להיחלץ מן המלכודת הזו, ובעצתה דיון ההוכחות שנקבע ליום 1.2.2022 לא התקיים-ובמקומו נחתמה עם עיתון ישראל היום עסקת טיעון במסגרתה קבלתי פיצויים בסך 3000 שקלים בלבד.
ולסיכום: אני רוחש הערכה עצומה לעזרתה של עורכת-הדין אתי טויל(כתובת האי.מייל שלה: [email protected])-שבזכותה לא חוייבתי בהוצאות משפט ובכל זאת קבלתי פיצוי כלשהוא.
עם זאת אני סבור כי השופט דניאל גולדברג מייצג כאן מערכת ערכים מעוותת, לפיה יש לדאוג לאינטרסים של בעלי החברות הגדולות במקום לאזרח הקטן שנפגע מתאגיד גדול פורע חוק. זו תפיסת עולם אכזרית בה אין כל התחשבות באנשים נכים או נזקקים שזקוקים לעזרתו של בית המשפט באופן נואש-ובכך אני סבור כי שופט זה חוטא לתפקידו, לרוח החוק הקיים בנושא וכן לצו המצפון הבסיסי ביותר. לא אופתע באם השופט דניאל גולדברג יחליט לתבוע אותי דיבה על דברים אלו, ובכך לשלול ממני אפילו את הזכות הבסיסית ביותר למחאה על הגישה הדורסנית ועל העוול שנעשה לי כאן-עוול בו היה לו חלק משמעותי ביותר. כידוע, במדינת ישראל ה”דמוקרטית” לכאורה מתנהלות תביעות השתקה רבות במטרה להפחיד ולדכא-ובמיוחד כאשר הדבר נוגע לאוכלוסיות מוחלשות. יחד עם זאת, ומאחר וממילא לא נותר לי עוד מה להפסיד בחיי זה כבר לא יוכל להרתיע אותי, ועל כן אני כותב, וגם מפרסם דבריי אלו. הרי בכל זאת התייחסות כל כך פוגענית ושימוש לרעה בכח המשרה בהחלט ראויים לתגובה ולהתייחסות ראויים-וכך אני עושה.
